מאת ד"ר בל יוסף
מבוא
מזה כחמישים שנה, כל תקופה מסוימת מתעורר השיח הפוליטי והציבורי סביב חוק-יסוד: החקיקה.[1] עד כה, כשם שהיוזמות עלו על סדר היום, כעבור זמן מה הן ירדו ממנו מבלי שהליך החקיקה הושלם. עם השבעת הממשלה הנוכחית, זכה הנושא לעיגון בהסכמים הקואליציוניים ושר המשפטים סער הקים ועדה ממשלתית לקידום מתווה חוק יסוד שיהיה מקובל על כל סיעות הקואליציה.[2] העיסוק בחוק-יסוד: החקיקה בתקופה האחרונה היה ניכר, והפך לחלק משמעותי מהשיח הפוליטי, הציבורי והאקדמי, כפי שאדגים להלן. בתקופה זו השיח התמקד לא רק במחלוקות המהותיות אלא גם בשאלה האם בשלה העת לקדם את החוק. היו כאלה שתהו האם לגיטימי להשלים מהלך חוקתי משמעותי שכזה תחת ממשלה צרה ותוך התנגדות עקבית ועיקשת של האופוזיציה. מנגד, עלתה התשובה כי דווקא מאפייני הקואליציה המרובדת והמקוטבת יוצרים מהלך של לגיטימיות לכינון חוק היסוד, בשל רוחב העמדות שקיימות בהליך ומתוך כך – רוחב ההסכמה והפשרות שחוק היסוד יידרש לשקף.[3]
בחודשיים האחרונים הקואליציה השברירית עברה טלטלות רבות. מדי משבר, וכאלה התרגשו על הממשלה כעניין שבשגרה, נדמה היה כי בחירות עומדות לפתחנו. ימים יגידו אם הפורש או הפורשת הבאים יובילו לנפילת הממשלה או שמא היא תיוותר על כנה. נסיבות אלה מחדדות עוד יותר את השאלה – האם עכשיו העת המתאימה לקידום החוק? בטרם אציע טיעון קונספטואלי ביחס לחוק-יסוד: החקיקה, אני מבקשת לטעון כי התשובה היא בחיוב. עכשיו העת.
חוק היסוד דרוש כל כך מהטעם שישראל מתנהלת במציאות שבה באשר לסוגיות יסוד כמו סמכות הכינון, ביקורת שיפוטית על חקיקה, ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד והאופן בו מתנהלים יחסי הגומלין בין הכנסת לבית המשפט – אין כללי הכרעה מוסכמים. נוצרת לא פעם מציאות מוסדית שבה "כל דאלים גבר", תוך כיפוף כללי המשחק הקיימים והגמישים לצרכים פוליטיים אד-הוקים.[4] וכאן מצוי לוז הדברים: קיבוע כללי משחק דמוקרטיים נועד לעמוד מעל קואליציה פלונית ואופוזיציה פלמונית. על הקואליציה לסתת חוק יסוד שיהיה לא רק יציב מפני רוחות השעה של מחר, אלא גם הגון ומאוזן מספיק על מנת למנוע תמריץ פוליטי לשנותו. על האופוזיציה לבקש לעצמה חוק יסוד מתוך מסך בערות שאינו בעל כוחות נבואה לדעת בכמה מנדטים תחזיק לאחר הבחירות הבאות. בכוחם של כללי הכרעה יציבים עכשיו למנוע את המשבר הפוליטי של מחר, את ההתכתשות הבין-מוסדית של מחרתיים ואת התיקון החוקתי המיותר של השבוע הבא, שאת כולם ודאי נראה לקראת הבחירות הבאות, יהיו כאשר יהיו.
האם היינו רוצים מהלך נרחב ומקיף של אימוץ חוק-יסוד: החקיקה, תוך שותפות פוליטית רב-גונית ואף השתתפות ציבורית? בהחלט. אך משזה אינו המצב, וקשה לשער כי זה יהיה המצב גם בעוד שנתיים, חמש או עשר, הגיעה העת להבין כי הסדרת כללי המשחק הדמוקרטי היא חיונית גם במצב הפוליטי הקיים. הטקסט שלהלן יטען מדוע במציאות זו, עלינו להרפות מהציפייה לשלמות חוקתית שכיום נדמה שמכשילה את קידום חוק היסוד. במסגרת זו אתייחס להתנגדויות המבוססות, ביסודן, ובדרכים שונות, על הטענה כי נדרשת מעין "שלמות חוקתית". לפי גישה זו, יש ציפייה למעין רגע חוקתי מכונן (בלשונו של אקרמן)[5] שבו תבוא לידי ביטוי נכונות העם לקבל על עצמו סדר חוקתי חדש, או סדרת מהלכים מקדימים (בפרט עיגון חוקתי של זכויות נוספות) שרק עם השלמתם תזכה החוקה הישראלית המתהווה בלגיטימיות.
לקריאה נוספת:
הטענה המרכזית שאטען היא כי בהינתן ההיסטוריה החוקתית הישראלית, והאופן בו המשפט החוקתי שלנו התגבש, הציפייה לשלמות חוקתית היא ציפייה עקרה, וחלף זאת יש לברך על קידומו של חוק-יסוד: החקיקה, גם בעת הזו, אשר יכול לייצר חוק יסוד משוריין ועמיד בפני רוחות השעה שבליבו הסדרים אשר יצליחו לקבע את כללי המשחק הדמוקרטיים בישראל תחת הסכמה ציבורית רחבה.
"רגע חוקתי מכונן"
הרעיון העקרוני של קידום חוק-יסוד: החקיקה זוכה לתמיכה רבה כיום גם מחוץ לשדה הפוליטי. בית המשפט העליון הביע במקרים רבים תמיכה בקידום היוזמה, באקדמיה הנושא נדון חדשות לבקרים, מחקר רב מוקדש לנושא, וגורמים רבים בפרקטיקה המשפטית מביעים תמיכה ברעיון חשוב זה.[6]
מובן כי בקרב התומכות והתומכים יש ניואנסים רבים. יש נקודות מחלוקת רבות וחשובות הדורשות ליבון ועיגון. בין אלה ניתן למנות, למשל, את שאלת הרוב הדרוש לכינון ולתיקון חוק יסוד, משך ההליך, סוגיית הכללתה ועיצובה של פסקת התגברות, רוחב המותב שיכול לדון בחוקתיות חקיקה, היקף המעורבות השיפוטית בחוקתיות חוקי יסוד ועוד.[7] חילוקי דעות אלה הם בונים ומועילים, משום שהם מאפשרים לגייס הסכמה עקרונית רחבה, מקרב עמדות שונות, ולהקנות להליך כינון חוק היסוד אופי דליברטיבי, אותו "נכס מוסדי" במינוחו של ורמול,[8] אשר לא רק יסייע לטייב את חוק היסוד, אלא גם יקנה לו לגיטימיות רבה יותר.
לצד חילוקי הדעות הפרודקטיביים, ישנם חילוקי דעות נוספים, עקרוניים, המתנגדים לקידום חוק היסוד ככלל, מבלי לעסוק בטיבם של ההסדרים המוסדיים השונים ושל החלופות המצויות על הפרק. מקרב הטיעונים העקרוניים, אני מבקשת, כאמור בפתח הדברים, להתייחס לטיעון העוסק בשלמות חוקתית. טיעון מרכזי זה שנשמע תדירות לקוח מהשדה המוסדי. זהו טיעון שכל כולו לגיטימיות, המשולבת בהיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל ומתובלת בהרבה תאוריה חוקתית, והוא למעשה טוען, אם לשאול את האנאלוגיה היפה של יובל שני, "ככה לא בונים חוקה".[9]
הלך הטיעון, שגלומה גם בו הנחה כי כינון חוק-יסוד: החקיקה שקול להשלמת המפעל החוקתי, הוא כי כדי לזכות בלגיטימיות,[10] חוקה חייבת לעבור הליך מיוחד המקנה לה לגיטימיות זו. נדמה כי שורשיו הרעיוניים של הטיעון מצויים בהבנה אקרמנית המבחינה בין דמוקרטיה של פוליטיקה רגילה לבין דמוקרטיה של פוליטיקה חוקתית.[11] הלשון האקרמנית רוצה כי אנו, האזרחים, נבין, "שמשהו זז במסדרונות הכוח".[12] כי מתרחש כאן משהו מיוחד.
מבין הבולטות המחזיקות בעמדה זו הייתה רות גביזון, אשר התנגדה לכינון נקודתי של חוק יסוד לשם השלמת המהלך החוקתי. לעמדתה, על מנת שההסדר החוקתי יהיה ראוי, ויצליח לשקף פשרה רחבה, כפי שחוקה נדרשת לשקף, נדרש מהלך פוליטי וציבורי מקיף, אשר כולל גיבוש גוף ייעודי אשר ינסח את החוקה, הליך פוליטי של אישור החוקה המוצעת בידי הכנסת, והליך אשרור ציבורי באמצעות משאל עם. גביזון ידעה היטב כי ההיתכנות לקיומו של הליך מעין זה היא קלושה. בבחירה בין חוקת טלאים, שלה מתווספים עוד ועוד חוקי יסוד, לבין המצב הקיים, העדיפה את החלופה האחרונה, על אף הקשיים הרבים שהיא מעלה.[13]
גישה אחרת מצויה בתפר שבין לגיטימיות לסמכות, ובקשר בין שני המושגים. רבקה ווייל מסתמכת על עליונות נותן החוקה (העם) על נותן החוקים (הכנסת), ומכך דורשת הליך של מעורבות ציבורית במתן החוקה.[14] היא שואלת: "הנשאל את פי העם?". היא כותבת כי "אופן השימוש בפרוצדורות השונות [לקבל חוקה, ב.י.] חייב כמובן לעמוד באמות-מידה שיבטיחו כי תוצאותיהן אכן מבטאות הסכמה רחבה, יציבה ומודעת של העם לנוסח החוקה או לתיקונה".[15] מודלים שונים יכולים להיגזר מכך, אך בכולם נדרש הליך כינון הכולל כינוס אספה מכוננת, ולמצער (ובשאיפה – בנוסף) אשרור של החוקה במשאל עם.[16] הליך חוקה פחוּת מכך לא יוכל לבטא את ריבונות העם, ובשל כך לא יזכה ללגיטימיות.
אי-שלמות
תחת קו טיעון עקרוני זה יש עמדות והתנגדויות נוספות, אך די בדברים האמורים כדי לחייב עמדה בסוגיה זו. העמדה שאני רוצה להציע נתמכת היטב בהיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל, אשר מהחלטת כ"ט בנובמבר, דרך הכרזת העצמאות, חוק המעבר, התש"ט–1949, החלטת הררי, חוק המעבר לכנסת השנייה, התשי"א–1951,[17] וכלל חוקי היסוד שכוננו, החל משנת 1958, משקפת חוסר עקיבות ובנייה חוקתית אפיזודית, אד-הוקית, הבנויה טלאי על טלאי. במידה רבה היא גם נתמכת בהיעדר האימוץ של הגישה האקרמנית במובן זה של היעדר ההבחנה בין פוליטיקה רגילה לפוליטיקה חוקתית. הסדר ממשלת החילופים[18] שנחקק כמעט בין לילה והוביל לשינוי משטרי אדיר ממדים[19] מדגים זאת היטב.
עמדה זו מבקשת, ברוח ספרו החשוב והיסודי של ניל קומסר, Imperfect Alternatives,[20] להטמיע את ההבנה שאנו מבצעים עיצוב מוסדי שאינו מושלם, בעולם שאינו מושלם. החלופות שעומדות למולנו אינן מושלמות. קומסר טוען שבעיצוב מוסדי עלינו לבחון את הכשירות וההתאמה המוסדית לקבל החלטות (במקום את המטרה החברתית הרצויה) מתוך הבנה כי אף מוסד אינו מושלם ואינו יכול לענות על כלל הצרכים החברתיים, פוליטיים וציבוריים הרלוונטיים של החברה.
הטיעון המתנגד אפריורית לחוק-יסוד: החקיקה משום שאינו כרוך בהליך חוקתי יוצא דופן הוא טיעון מסוג "הכל-או-לא-כלום". או שנבחר מחדש אסיפה מכוננת, נקבל את החוקה החדשה של ישראל ביום חג, נשתף את הציבור בתהליך דליברטיבי רחב היקף שישקף את מרבית העמדות הקיימות בחברה, או שנוותר על כל העסק ונישאר עם החוקה הדלה שלנו. זו שאינה מסדירה שאלות יסוד, ובראשן כיצד יש לכונן ולתקן חוקי יסוד או את סמכות הביקורת השיפוטית מחד גיסא ואת גבולותיה מאידך גיסא.
ואכן, קולות עדכניים בשיח הישראלי משקפים התפכחות. במאמר חדש שעתיד לראות אור, אורי אהרונסון, נבנה על כתפיה הענקיות של גביזון, מציע גישה אחרת, אשר מבוססת בדיוק על טשטוש ההבחנה האקרמנית. הוא מתנגד דווקא לכינון חוק היסוד, וחלף זאת מציע מעין מתווה "החלטת הררי 2.0". בהתאם למתווה זה, הכנסת תבצע מהלך של הבחנה מהן הוראות חוקי היסוד אכן משקפות עקרונות יסוד חוקתיים, ואלו מהן עתידות לעבור למהלך הפוליטיקה הרגילה. דבריו שעונים באופן ניכר על ההבנה כי חלופות אחרות, אידיליות והדורות-לגיטימיות, אינן אפשריות "בתנאים הלא-אופטימליים של החברה הישראלית המפולגת".[21] גם גרשון גונטובניק כתב לאחרונה, כי עדיף "חוקה של שלום" מאשר "חוקה של שלמות".[22] עמדה זו משקפת את החשיבות של פשרות פרגמטיות והבנה כי המתח והוויכוח שנותר הוא לגיטימי כשלעצמו.
המציאות הישראלית
כינון חוק-יסוד: החקיקה לא יוביל לחוקה מושלמת. עם זאת, כינון חוק היסוד יקרב אותה לחוקה שלמה. גם אם לא במישור הזכויות, למצער במובן המינימלי של הסדרת מוסדות השלטון וכללי המשחק היסודיים שעלינו לשחק במסגרתם ולהתחייב אליהם. חוקה רזה המכילה כללי משחק ברורים טובה יותר מחוקה עבה עתידית שכלל אינה קיימת בעת הזו.
הטענה כי ראוי שהחוקה הישראלית תתקבל בהליך ייעודי, מכיל ומקיף; ארוך טווח ושקול; בעל אופי השתתפותי ודליברטיבי גם יחד; היא טענה חשובה וראויה. הליך ראוי אכן מקנה כשלעצמו לגיטימיות רבה,[23] וכלל רכיבים אלה ודאי יקנו לה את הלגיטימיות הדרושה. עם זאת, גם חוק יסוד שיקדם את החוקה הישראלית, על כל מורכבותה ואי-שלמותה, הוא רצוי ומבורך. הליך הקבלה שלו לא יהיה מושלם. אבל הוא יכול להיות טוב וראוי.
לא זו אף זו. ההליך החוקתי הלא שלם של חוק-יסוד: החקיקה גם לא יניב הסדרים מושלמים. פסקת ההתגברות, שנדמית כהסדר שאין בלתו על מנת לקדם את חוק היסוד, תוביל לביקורות משני הצדדים. בשאלה איך יש לכונן חוקי יסוד חדשים ואיך יש לתקן את חוקי היסוד הקיימים ודאי יהיו מחלוקות גם כן. במילים אחרות, חוק יסוד שאינו מושלם בהליך שאינו מושלם.
ולכן שאלת השאלות, שמחייבת למעשה עמדה נורמטיבית, היא: האם החלופה של המתנה עתידית נוספת – קצרה, מתונה, ארוכה או אינסופית (אין לדעת) – עדיפה? או שמא מוטב להתפכח ולקבל את חוסר השלמות של המצב הנוכחי ושל ההסדר המוצע, ולהפוך אותו לחומר שעימו אנו יוצרים את המשפט החוקתי שלנו? אני סבורה כי החלופה השנייה נכונה יותר.
ההיסטוריה החוקתית שלנו מורכבת. גם של מדינות אחרות, אבל שלנו, כמו באנה קרנינה,[24] מורכבת בדרך שלנו. בוודאי היה פשוט יותר מבחינת התאוריה החוקתית אם האסיפה המכוננת, בינואר 1949, לא הייתה הופכת עצמה לכנסת המחוקקת באמצעות חוק המעבר. בוודאי היה פשוט יותר אם אחרי שהפכה לכנסת המחזיקה בסמכות כפולה, הכנסת הראשונה הייתה מתעלה מעל המחלוקות והאינטרסים הפוליטיים ומעניקה למדינת ישראל חוקה. אבל היא לא עשתה זאת, ולא אף אחת מהכנסות העוקבות. ולספר סיפור חוקתי שמייחל לזיקוקים חוקתיים ולרגע אקרמני נדמה כסיפור ששכרו בהפסדו.
התכנסות של נסיבות רבות הובילה לכך שאחרי שנים רבות של קואליציה מגובשת ומקובעת בעמדתה, מדינת ישראל מונהגת על ידי קואליציה מרובדת. יש לה גוונים רבים, וריבוי העמדות הפנימי בה הוא רב. יש לקואליציה כזו קשיים רבים, אין ספק, ואנו חווים זאת היטב בחודשים האחרונים.[25] קשה לנהוג בה וקשה להנהיג אותה. אך היא מביאה עימה בשורה באשר להסדרים חוקתיים בתקופה זו. היא מובילה לכך שכל הסדר מחייב שמיעה של עמדות שונות ומגוונות, לעתים ממש מקוטבות. על מנת להסכים, חברות וחברי הקואליציה נדרשים לפשרות. לאיזונים. לריסון פנימי של הסדרים מוצעים. על אף האופטימיות הנפלאה שבמחשבה על בחירת אסיפה מכוננת, נדמה שהמצב הפוליטי הנוכחי הוא הטוב ביותר בהינתן החלופות. זהו מצב פוליטי שיאפשר לא רק לקדם את חוק-יסוד: החקיקה עד לחקיקתו, אלא שיאפשר אפריורית הסדרים מתונים, כללי משחק מקובלים, שיוכלו לעמוד לאחר מכן בפני רוחות השעה.
ציטוט מוצע: בל יוסף "(אי-) שלמות חוקתית: מחשבות על חוק-יסוד: החקיקה" ICON-S-IL Blog (11.6.2022).
[1] ראו,למשל, הצעת חוק-יסוד: החקיקה, ה"ח התשל"ו 133; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, ה"ח התשל"ח 326; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, ה"ח הממשלה התשנ"ב 149; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, ה"ח הממשלה התשנ"ג 91; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, ה"ח התש"ס 340; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, ה"ח התשס"א 556; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, התשס"ד-2003, פ/1724; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, ה"ח התשס"ד-2003, פ/1736; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, התשס"ז-2006, פ/1843/17; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, התשס"ז-2007, פ/2753/17; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, התשס"ט-2009, פ/317/18; הצעת חוק-יסוד: החקיקה, התש"ף-2019, פ/1383/22
[2] דני זקן "שר המשפטים סער יכנס את הוועדה בעניין 'חוק-יסוד: החקיקה' בשבוע הבא" גלובס (23.6.2021).
[3] עמדות אלו הובעו בשני כנסים בולטים מהעת האחרונה, שהציפו את הסוגיה בשיח הפוליטי, אקדמי וציבורי ראו למשל את הכנס "כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית" בשיתוף אוניברסיטת רייכמן, המכון לחירות ואחריות ותכלית – המכון למדיניות ישראלית (אוניברסיטת רייכמן, 4.1.2022) והכנס השנתי של האגודה הישראלית לחקיקה בנושא חוק-יסוד: החקיקה (מכללת ספיר, 3.3.2022–2).
[4] יניב רוזנאי ואלעד גיל "להשלים את החוקה" ליברל (2022).
[5] Brue Ackerman, We are the People: Foundations (1993).
[6] ראו, למשל, אך מספר דוגמאות: יובל שני "המשימה של גדעון סער: חוק שישים סוף לכאוס המשטרי בישראל" N12 (27.6.2021); יובל יועז "חוק יסוד החקיקה נחוץ כדי לשים סוף לזילות חוקי היסוד" זמן ישראל (25.12.2020); סוזי נבות "חוק יסוד החקיקה – צעד חשוב להשלמת החוקה" וואלה! (8.4.2012); בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל, פס' לו לפסק דינו של המשנה לנשיאה רובינשטיין (נבו 6.9.2017).
[7] כולן סוגיות המוסדרות באופנים שונים בנוסחים הקיימים של הצעות חוק-יסוד: החקיקה המפורטות לעיל בה"ש 1.
[8] Adrian Vermeule, Mechanisms of Democracy: Institutional Design Writ Small 7 (2007).
[9] יובל שני "ככה לא בונים חוקה" המכון הישראלי לדמוקרטיה (15.8.2018).
[10] שאלה מרתקת היא באיזו לגיטימיות מדובר. חלוקה לסוגי לגיטימיות שונים, כגון לגיטימיות ציבורית, מוסדית, פוליטית, משפטית או סוציולוגית, עשויה להניב תשובות שונות לגמרי. לא אעסוק בכך במסגרת זו אך ניתן לפקפק בהבנה הרחבה והמכלילה של לגיטימיות באשר היא. להרחבה, ראו Richard H. Fallon, Jr., Legitimacy and the Constitution, 118 Harv. L. Rev. 1787 (2005).
[11] Ackerman, לעיל ה"ש 2.
[12] שם, בעמ' 303–304.
[13] רות גביזון "לקחי 'הפדרליסט' וההליך החוקתי בישראל" תכלת 11 21 (2001). ראו גם שמעון נטף "לא בכוח: עיון בהגותה החוקתית של פרופ' רות גביזון ז"ל" ICON-S-IL Blog (28.10.2020).
[14] ראו, לאחרונה, רבקה ווייל "כרוניקה של כשלון ידוע מראש: למה לא הייתי יושבת בוועדה הדנה בחוק-יסוד: החקיקה?" ICON-S-IL Blog (5.5.2022).
[15] רבקה ווייל "הנשאל את פי העם? על הקשר בין הליכי אימוצה של חוקה לבין הליכי תיקונה" משפט וממשל י 449, 469 (2007).
[16] שם, בעמ' 472.
[17] החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם (29.11.1947); הכרזה על הקמת מדינת ישראל, ע"ר התש"ח 1; חוק המעבר, התש"ט–1949, ס"ח 1; ד"כ 14.6.1950, 1743; חוק המעבר לכנסת השנייה, התשי"א–1951, ס"ח 73.
[18] חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 8 והוראת שעה), ס"ח התש"ף 34.
[19] ראו, למשל, סוזי נבות "חמש הערות על הסדר ממשלת החילופים" ICON-S-IL Blog (27.1.2021).
[20] Neil K. Komesar, Imperfect Alternatives: Choosing Institutions in Law, Economics, and Public Policy (1994).
[21] אורי אהרונסון "המהפכה החוקתית: הדור הבא" מחקרי משפט לד (צפוי להתפרסם ב-2022).
[22] הגם שהדברים נכתבו בהקשר אחר אגב המתח בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל. גרשון גונטובניק "בין יהודית לדמוקרטית: בין ירושלים לאתונה – על הצורך בחוקתיות של שלום ולא רק של שלמות" ספר יעקב וינרוט 227 (גרשון גונטובניק, אבי וינרוט וחיים זיכרמן עורכים 2021).
[23] ראו, למשל, Tom R. Tyler, Why People Obey the Law 26 (1990); Tom R. Tyler, What is Procedural Justice? Criteria Used by Citizens to Assess the Fairness of Legal Procedures, 22 L. & Soc’y Rev. 301 (1988).
[24] Leo Tolstoy, Anna Karenina (1878).
[25] ראו בהקשר זה את פרישתם מהקואליציה של חברי הכנסת עידית סילמן, עמיחי שיקלי וג'ידא רינאוי-זועבי, אשר כל פרישה בפני עצמה הובילה לטלטלה במערכת הפוליטית.
Comments