מאת ד"ר בל יוסף
זה קורה שוב ושוב: דיון קריטי בוועדת הכנסת – על תקציב הבריאות, על קצבאות נכות, או על רפורמה חינוכית – אבל באולם נוכחים רק שניים או שלושה חברי כנסת. לפעמים אפילו רק יושב-ראש הוועדה, שדן לבדו עם נציגי הממשלה והחברה האזרחית שהגיעו לדיון. הוא שואל "מי נגד?" ואף אחד לא מרים את היד. הוא שואל "מי בעד?", ומרים את היד. וכך מתקבלת ההחלטה. ומדוע זה מתאפשר? כי למעט מקרים מאוד חריגים, בישראל אין דרישה ל"קוורום", מספר מינימלי של משתתפים בישיבה הדרוש לקבלת החלטות מחייבות. לא במליאת הכנסת ולא בוועדות.
עד כמה זה חריג?
מבט השוואתי מגלה תמונה מטרידה, שבה ישראל היא חריגה למדי בנוף הדמוקרטי העולמי. במליאת הפרלמנט או הקונגרס, מדינות רבות דורשות נוכחות משמעותית: בארצות-הברית, גרמניה, הולנד, בלגיה, דנמרק ונורבגיה נדרשת נוכחות של לפחות מחצית מחברי הבית. בבריטניה נדרשים 40 חברי פרלמנט, באוסטרליה – חמישית מהחברים.
גם בוועדות, שם מתבצעת רוב העבודה המקצועית של הפרלמנט, יש דרישות ברורות: בבריטניה ובאוסטרליה נדרשים לפחות שלושה חברים להצבעה. בפינלנד נדרש רוב של שני-שלישים בוועדות מסוימות, ובנורבגיה – שלוש-חמישיות. ישראל, לעומת זאת, היא אחת המדינות הבודדות שבהן אין כל דרישת מינימום.
הדוגמה ההיסטורית המטרידה ביותר בישראל היא אולי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אחד מדברי החקיקה החשובים ביותר במדינה התקבל בהצבעה שבה השתתפו רק 53 חברי כנסת (32 בעד, 21 נגד). עד היום יש המערערים על הלגיטימיות של חוק-היסוד בשל כך. אבל זו לא תקלה – זו תוצאה של שיטה.
מדוע הנוכחות של חברי הכנסת בעבודת הוועדות נמוכה כל כך?
העומס על חברי הכנסת עצום. כשחברת כנסת חברה בשלוש או ארבע ועדות במקביל, שבמקרים רבים אפילו מתכנסות באותם ימים ושעות, איך היא יכולה להגיע לכולן?
התקשורת מתגמלת "סאונד-בייטס" ונאומים במליאה, לא עבודה שקטה ויסודית בוועדות.
מטבע תפקידם, חברי הכנסת מפוצלים בין עבודת שטח, פעילות מפלגתית ונוכחות בכנסת.
אין חובת הכנה לדיונים, ולכן גם מי שמגיע לא תמיד מוכן כראוי.
מה צריכה להיות דרישת הנוכחות בכנסת?
ההבדל בין ועדות למליאה הוא קריטי. במליאה, שם מתקבלות ההחלטות הסופיות, דרישת קוורום גבוהה עלולה לשתק את העבודה. דרישה למחצית או שליש מכלל חברי הכנסת יכולה למנוע כל הצבעה פשוט על ידי היעדרות. לכן, הצעות לדרישת קוורום במליאה הן בדרך כלל מתונות יותר – למשל, 25 חברי כנסת.
בוועדות, לעומת זאת, המצב שונה. שם מתבצעת העבודה המקצועית האמיתית: דיונים מעמיקים בהצעות חוק, פיקוח על משרדי הממשלה, שמיעת מומחים ונציגי ציבור. דווקא שם חיוני להבטיח נוכחות משמעותית של חברי כנסת מסיעות שונות. ככלל, בוועדות הכנסת מכהנים חמישה-עשר חברים (במספר ועדות שבעה-עשר חברים). לכן הצעה של חמישה חברי ועדה כמינימום נראית סבירה: כמות מספיקה כדי לקיים דיון רציני, ועדיין מונעת ממספר קטן של חברי הוועדה להפוך לשחקני וטו ולסכל דיונים.
מדוע לא נקבעה דרישת קוורום עד היום?
לאורך השנים היו ניסיונות רבים לתקן את המצב, שהתבססו על הבנה שהמצב הקיים אינו משביע רצון. גם חוקרים וחוקרות שונים תומכים בעמדה זו. חברי כנסת הגישו הצעות חוק שונות, אך כולן נכשלו. מדוע? התנגדות חוצת-מחנות של חברי הכנסת עצמם, שחוששים שדרישת קוורום תגביל את גמישותם ותעניק כוח רב מדי לקבוצות קטנות.
אבל המחיר של המצב הנוכחי גבוה מדי:
החלטות חשובות מתקבלות בפורום מצומצם מדי
הפיקוח על הממשלה נחלש
קבוצות חלשות באוכלוסייה לא מקבלות ייצוג הולם בדיונים
אמון הציבור בכנסת נשחק עוד יותר
ומה הלאה?
הפתרון המוצע הוא מדורג: להתחיל בדרישת קוורום בוועדות – מינימום של חמישה חברי או חברות כנסת שיידרש כדי לקיים דיון ולהצביע. זה צעד ראשון, זהיר אך משמעותי, בדרך לשיפור עבודת הכנסת. אחרי שנצבור ניסיון, אפשר יהיה לשקול גם דרישת מינימום במליאה. בסופו של דבר, דמוקרטיה טובה דורשת נוכחות – פיזית ומהותית – של נבחרי הציבור.
Comments