זרקור
תאריך פרסום המחקר : 03.11.2026
ישר אחרי הבחירות, ועוד טרם פרסום התוצאות הרשמיות, כולם מדברים על החלפת יושב ראש הכנסת ביושב ראש חדש. למה התפקיד הזה נעשה מוקד למאבק פוליטי? מה הוא מאפשר לעשות? למה הוא חשוב למפלגות השונות? ולמה דווקא עכשיו? בואו נעשה סדר.
אז מה בעצם עושה יו״ר הכנסת? יו״ר הכנסת מנהל את ענייני הכנסת, מייצג אותה כלפי חוץ, מופקד על שמירת כבודה, על הסדר בישיבותיה ועל קיום התקנון. הוא אחראי גם למינהל הכנסת, למזכירות הכנסת ולהכנת תקציב הכנסת וביצועו. לצד האחריות הזאת יש לו השפעה מעשית על עבודת הכנסת.
עוצמתו של היו״ר נובעת מכך שהוא מעורב בכמה מהצמתים שבהם נקבעת עבודת הכנסת. הוא קובע בתחילת כל שבוע את סדר היום השבועי המפורט של הכנסת ומציג אותו לנשיאות הכנסת, גוף שמורכב מהיו״ר ומסגניו. בנוסף, הנשיאות מחליטה, בין היתר, אם לאשר הצעות דחופות לסדר היום, הצעות לדיון מהיר בוועדות והנחת הצעות חוק פרטיות על שולחן הכנסת. כך היו״ר משפיע על סדר העבודה ועל המועד שבו נושאים יגיעו לדיון.
לשליטה בסדר העבודה יש משמעות פוליטית. היא עשויה להשפיע על הקצב שבו מהלכים פרלמנטריים מתקדמים ועל המועד שבו חברי הכנסת נדרשים לדון בהם. למשל, הצעת חוק פרטית צריכה לקבל את אישור הנשיאות לפני שתונח על שולחן הכנסת, ובקשה להכיר בהצעה לסדר היום כדחופה נבחנת אף היא בנשיאות. ההחלטות האלה אינן קובעות אם הצעה תתקבל, אך הן משפיעות על הדרך שבה היא נכנסת לעבודת הכנסת. עניין הקצב יכול להתבטא גם בעיכוב המועד בו יידונו הצעות, כך למשל המועד בו תידון הצעת חוק להתפזרות הכנסת.
היו״ר משפיע גם על האופן שבו נשמע הדיון במליאה. הוא יכול לקרוא לחברת כנסת לסדר, לכבות את המיקרופון, ובמקרים הקבועים בתקנון לשלול מחבר כנסת את רשות הדיבור או להוציאו מהישיבה. אלה סמכויות שמעניקות לו השפעה ממשית על הבמה הפרלמנטרית ועל יכולתם של חברות וחברי הכנסת להשמיע את דבריהם.
ההשפעה לא מסתיימת בדיונים ובהצבעות, היא ניכרת גם בסמלים ובטקסים. אגף הטקסים והאירועים בכנסת מופקד על הפקת אירועי הכנסת ותיאומם, אך מדיניות יו״ר הכנסת עשויה להשפיע על אופיים ועל רשימת המוזמנים. כך למשל, בפברואר 2026 החליט יו״ר הכנסת, אמיר אוחנה, שלא להזמין את נציגי מערכת המשפט, לרבות את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, לישיבה המיוחדת לציון 77 שנים לכינון הכנסת. ההחלטה עוררה מחלוקת ציבורית ערה, והמחישה כיצד החלטה על רשימת מוזמנים יכולה לשדר מסר על היחסים בין מוסדות המדינה.
גם בהליך בחירת בעלי תפקידים, כמו מבקר המדינה ונשיא המדינה, היו״ר ממלא תפקיד מרכזי כשהוא זה שמנהל את הישיבה המיוחדת ומודיע על תוצאות ההצבעה.
ולצד כוחו בתוך הכנסת, ליו״ר יש גם תפקיד חוקתי נוסף. כשנשיא המדינה יוצא מישראל, יו״ר הכנסת הוא זה שממלא את מקומו. כך למשל, לאחרונה, באוקטובר 2026, יצא הנשיא יצחק הרצוג לביקור מדיני בהונגריה, ואמיר אוחנה מילא את מקומו.
בבחירות שנערכו בשבוע שעבר (אוקטובר 2026), נראה שאף אחד מהגושים לא קיבל מהציבור רוב ברור של 61 חברי כנסת שיאפשר לו להקים ממשלה לבדו. למרות זאת, או אולי לאור כך, במקביל נבחנת האפשרות לגבש רוב בכנסת למהלך ממוקד: בחירת יו״ר חדש לכנסת. כלומר, מפלגות יכולות לשתף פעולה בהצבעה על תפקיד או על מהלך מסוים, גם אם אינן מתכוונות לשבת יחד בממשלה. משום כך, הדיון על היו״ר נעשה חשוב במיוחד בתקופה שבה לא ברור עדיין מי ירכיב ממשלה, ואם בכלל תקום ממשלה או שנלך לבחירות חדשות.
לאחר הבחירות, ועד לבחירת יו״ר חדש לכנסת החדשה, קובע חוק-יסוד: הכנסת שהיו״ר הכנסת היוצאת ממשיך לכהן, אם נבחר מחדש לכנסת. אם לא נבחר, ממלא את התפקיד בפועל חבר הכנסת הוותיק ביותר שאינו ראש הממשלה, שר או סגן שר. זו הוראת רציפות: היא מבטיחה שהכנסת תוכל לפעול מיד, אך אינה הופכת את היו״ר היוצא למי שנבחר מחדש לתפקיד בכנסת החדשה. תקנון הכנסת קובע כי יש לבחור יו״ר לא יאוחר מהמועד שבו הכנסת מתכנסת לצורך כינון הממשלה. בפועל, אפשר לקיים את הבחירה עוד קודם, ובכנסות רבות היא נערכה כבר בישיבה הראשונה.
כאן נכנס לתמונה תקדים בג״ץ אדלשטיין. בשנת 2020, לאחר הבחירות לכנסת ה-23, ביקשו סיעות שמנו יחד 61 חברי כנסת להעלות על סדר היום את בחירתו של יו״ר קבוע. באותה עת המשיך יולי אדלשטיין לכהן כיו״ר מכוח הוראת הרציפות, עד לבחירת יו״ר חדש. אדלשטיין סירב לקבוע הצבעה לפני שיתבררו המגעים להרכבת ממשלה, בין היתר בטענה שהצבעה מוקדמת עלולה לפגוע באפשרות להקים ממשלת אחדות.
בג״ץ קבע כי בנסיבות המקרה שיקול דעתו של אדלשטיין לעכב את ההליך מוגבל מאוד, והורה לכנס את המליאה כדי שהכנסת תוכל להחליט בעצמה. לאחר שאדלשטיין התפטר ולא כינס את המליאה, הורה בג״ץ להעביר את סמכות הכינוס לעמיר פרץ, שהיה ותיק חברי הכנסת. פרץ כינס את המליאה, ובאותה ישיבה בחרה הכנסת בבני גנץ ליו״ר הקבוע.
חשוב להבחין בין הדרישה לקיים את ההליך לבין תוצאת ההצבעה: 61 החתימות תמכו בדרישה להעלות את בחירת היו״ר על סדר היום, אך הן לא היו מספר הקולות הדרוש לבחירה. בג״ץ גם לא קבע שכל בקשה של 61 חברי כנסת מחייבת תמיד לקיים הצבעה; הכרעתו נגעה לנסיבות המיוחדות של אותו מקרה. ויובהר, מי שנבחר ליו״ר הכנסת זה מי שיקבל את מספר הקולות הגדול ביותר בעדו, ואין צורך בבחירתו ב-61 קולות או ברוב מיוחס אחר.
המשמעות הפוליטית של בחירה מוקדמת היא שהיו״ר החדש עשוי להשפיע על עבודת הכנסת גם בזמן שממשלת המעבר ממשיכה לכהן, ואולי גם לאחר שתקום ממשלה. שכן תקנון הכנסת קובע שהיו״ר והסגנים נבחרים לכל תקופת כהונתה של הכנסת. לכן, בחירת יו״ר עכשיו אינה בהכרח מינוי זמני עד שתורכב ממשלה. שכן, מי שירצה להחליף אותו בהמשך יידרש לעמוד בהליך מורכב: החלטת ועדת האתיקה שהיו״ר נהג באופן שאינו הולם את מעמדו; קובלנה של 61 חברי כנסת לפחות; המלצה של ועדת הכנסת שהתקבלה ברוב של שלושה רבעים מחבריה; והחלטה של שלושה רבעים מחברי הכנסת – 90 חברי כנסת. זו הסיבה שמדברים על התפקיד כמנוף פוליטי לטווח ארוך.
עם זאת, חשוב להבהיר שגם יו״ר חדש אינו מבטיח שהצעות שהגוש שבחר בו מבקש לקדם יעברו. הוא עשוי להשפיע על הבאתן לדיון ועל לוח הזמנים, אך קידומן תלוי בכללי הכנסת, בעבודת הוועדות ובתמיכה שתימצא להן בהצבעות. למשל, בדיווחים על התוכניות הנשקלות הוזכרו יוזמות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, לשינויי חקיקה ולקידום חוק גיוס. עצם האפשרות להניח מהלך על סדר היום אינה אומרת שיש לו רוב או שהוא צפוי להתקבל.
הקושי להחליף יו״ר שנבחר מסביר חלק מהמאבק על זהות המועמד. לפי דיווחים שפורסמו בימים האחרונים, בין היתר עלו שמותיהם של עודד פורר, אלעזר שטרן, חילי טרופר, מתן כהנא, מירב בן ארי ואיתן גינזבורג. אפילו דווח כי גם גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן סומנו כמועמדים אפשריים, בין היתר משום שהם עשויים להשתלב בממשלה אם תקום. עם זאת, דיווחים אחרים תיארו מחלוקת בין ראשי הגוש, ועד מועד כתיבת הדברים לא הוכרז מועמד מוסכם.
יש כאן דילמה מוסדית אמיתית. מצד אחד, הכנסת היא רשות עצמאית, והרוב שנבחר בה רשאי לפעול גם לפני שהוקמה ממשלה. בפרשת אדלשטיין הדגיש בג״ץ שאין להתנות את יכולתה של הכנסת לבחור יו״ר בהצלחת המשא ומתן הקואליציוני. מצד אחר, אם הממשלה שתקום תישען על מחנה אחר מזה שבחר ביו״ר, עלול להיווצר חיכוך בין הממשלה לבין הנהגת הכנסת. בג״ץ התייחס לחשש הזה בפרשת אדלשטיין, אך לא קבע שכל תרחיש פוליטי עתידי ייראה אותו דבר, והוא הניח שיו״ר קבוע יפעל בממלכתיות ועל פי הדין והתקנון.
גם תמיכה מבחוץ של חברי כנסת ערבים בהחלפת היו״ר אינה מעידה בהכרח על הסכמה להקים ממשלה משותפת. אחמד טיבי, למשל, אמר שהרשימה המשותפת תתמוך במהלך, אך לא תצטרף לממשלה. זה ממחיש שאפשר לגייס תמיכה למהלך פרלמנטרי נקודתי בלי הסכמה על ממשלה. לכן המאבק על יו״ר הכנסת הוא יותר ממאבק על תואר: הוא מאבק על מי ינהל את עבודת הכנסת ועל האפשרות להשפיע על סדר יומה בתקופת המעבר. ההצבעה עשויה להראות שנוצר רוב למהלך מסוים, אך האם אותו רוב יוכל גם להרכיב ממשלה ולשמור עליה לאורך זמן – זו כבר שאלה אחרת.
