כאשר אנחנו חושבים על דמוקרטיה, המנגנון המרכזי המוכר לנו הוא הבחירות, ויותר במדויק – יום הבחירות. אנחנו חושבים על הקלפי, על השאלה איזו מפלגה תנצח ואיך ניהול אסטרטגי נכון יוביל לבניית קואליציה כזו או אחרת. אולם אחת ההחלטות החשובות ביותר בדמוקרטיה, זו שעשויה לעצב את פניה, מתקבלת הרבה לפני שהאזרחית מגיעה לקלפי: מי יהיה על פתק ההצבעה? או במילים אחרות, מי ירכיב את הרשימה שנצביע לה?

בישראל, חברי הכנסת אינם נבחרים ישירות על-ידי הציבור, והדין אף דורש כי התמודדות תהיה באמצעות מפלגה.[1] לכן, מנגנוני הבחירה הפנימיים של המפלגות, אלו שמסננים מי בפנים ומי בחוץ, הם שער הכניסה לפוליטיקה. הם אלו שיכתיבו מי יהיו המחוקקים, השרים ולעיתים גם ראשי הממשלה של העתיד. למרות זאת, זהו אחד הנושאים המוזנחים ביותר בשיח הציבורי והאקדמי בישראל.

התפיסה המשפטית מזהה את המפלגה כאורגן עצמאי, וכתאגיד בעל סמכות להסדיר את הליכי הבחירה הפנימיים שלו.[2] כל עוד המפלגה עומדת בדינים השונים – רישום, דיווח, ניהול כספי וכיוצא באלה; ואין לפנינו שאלה מהותית של הפעלת סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת לעניין פסילת המפלגה; לרוב אין למשפט עניין רב בהסדרת המפלגה, וזו שאלה הנתפסת כשאלה הנתונה לסמכותה המוחלטת של המפלגה,[3] המועברת אחר כבוד לעולם מדע המדינה. אולם גם תחום דעת זה נוטה לתעדף את השאלה כיצד נבחרים מאשר "מי נבחרים?".[4]לצד זאת, והיבט זה מצוי במרכז המאמר הנוכחי, השאלה "כיצד נבחרים?" משפיעה במישרין על השאלה "מי נבחרים?". שאלות של איכות וגיוון המועמדים והמועמדות, לצד האופן שבו הם ינהגו, מושפעות ולעיתים אף מוכתבות מהאופן שבו הם נבחרים.

הזנחה זו מפתיעה במיוחד משום שהמחקר בעשורים האחרונים מלמד כי מנגנוני הבחירה במפלגות אינם רק שאלה ארגונית פנימית. הם משפיעים על איכות הייצוג, על מידת הלכידות המפלגתית, על התנהגות חברי הכנסת, על רמת האחריותיות שלהם כלפי הציבור, ואפילו על סיכויי ההצלחה של מפלגות בבחירות.[5] במילים אחרות, מדובר בשאלה ליבתית לעיצוב פניה של הפוליטיקה המדינתית ושל איכות הדמוקרטיה בה.

הפוליטיקה בישראל התכנסה בשנים האחרונות לשני מודלים מתחרים ביחס לשאלת מנגנוני הבחירה של מועמדים לרשימה לכנסת. מהצד האחד ניצב מנגנון הפריימריז: הציבור, המורכב ממתפקדי המפלגה, בוחר את חברי וחברות המפלגה שיוצבו במקומות הראשונים ובכך יהפכו לבעלי סיכוי ריאלי להיכנס לכנסת מטעמה של המפלגה. מהצד האחר מצויות "מפלגות מנהיג": מפלגות שבהן יושב-ראש המפלגה או גוף המייצג את האליטה של המפלגה (דוגמת הרבנים במפלגות חרדיות) הוא הדומיננטי ומכתיב את רשימת הבאים בשערי המפלגה. במקרים רבים הוויכוח מוצג כמאבק בין דמוקרטיה לבין יעילות, אך התמונה מורכבת ומרובדת הרבה יותר.

לפריימריז יש יתרונות ברורים. הם מרחיבים את ההשתתפות הפוליטית, מחזקים את תחושת השייכות של פעילים למפלגה ומפזרים כוח פוליטי. מחקרים מראים כי הליכים שנתפסים כהוגנים ופתוחים יותר מגבירים את שביעות הרצון מהדמוקרטיה ואת תחושת הלגיטימיות של המערכת הפוליטית.[6] בתקופה שבה רק עשירית מהישראלים מביעים אמון במפלגות,[7] קשה להתעלם מהחשיבות של השתתפות אזרחית רחבה יותר במונחי לגיטימיות השלטון. ואכן, בסקרי דעת קהל שיטת הפריימריז אף זוכה לתמיכה ציבורית רחבה.[8]

ואולם, הפריימריז אינם תרופת פלא. לא רק סכנת השחיתות הידועה רובצת מעליהם, אלא גם שמחקרים השוואתיים מלמדים כי הרחבה בלתי-מבוקרת של ההשתתפות עלולה לעודד הקצנה אידאולוגית, להחליש את המפלגה כמוסד, ליצור תמריצים פוליטיים בעייתיים ולפגוע ביכולתה של המפלגה להציג גיוון בקרב נבחריה ונבחרותיה.[9] כאשר הצלחה פוליטית תלויה בעיקר ביכולת למשוך תשומת לב, מועמדים עלולים להעדיף מסרים חדים, מתריסים ופופולריים על-פני עמדות מורכבות ומאוזנות. מצב דברים זה מחזק תפיסות פופוליסטיות,[10]אשר כיום כבר ברור לנו כי פוגמות בדמוקרטיה חלף קידומה.

התגובה לתופעות הללו הייתה, במקרים רבים, מעבר לקוטב השני: ריכוז הכוח בידי מנהיגי המפלגות. ואכן, מדובר במנגנון יעיל, מהיר, שזוכה לדומיננטיות רבה בישראל. הותרת הכוח בידי יושב-ראש המפלגה וקבוצה קטנה של אנשים המקורבת לו אכן מאפשרת ביתר-קלות בניית רשימה מאוזנת, הכנסת מומחים מבחוץ ושמירה על לכידות מפלגתית.

אלא שגם למודל הזה יש מחיר. הוא מחליש את הקשר בין האזרחים לבין המפלגה, מצמצם את התמריץ לפעילות פוליטית ארוכת-טווח ומעמיק מגמה רחבה יותר של פרסונליזציה בפוליטיקה. בעשורים האחרונים תיעדו חוקרים ברחבי העולם תהליך שבו מנהיגים פוליטיים הופכים חשובים יותר מהמפלגות עצמן, בעוד שהמפלגות כמוסדות נחלשות בהדרגה.[11] ישראל היא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לתופעה זו.

במובן זה, הדיון על מנגנוני בחירה הוא למעשה דיון כפול. הוא דיון על עתידה של הפוליטיקה שלנו, וכיצד היא תראה בכנסות הבאות. האם לנו כמצביעים תהיה יכולת לתעדף מועמדים ומועמדות ראויים וטובים בעינינו? במקביל, זהו גם דיון על עתידן של המפלגות. במשך שנים רבות המפלגה הייתה הרבה יותר ממנגנון אלקטורלי. היא הייתה קהילה פוליטית. היא סיפקה זהות, השתייכות ומסגרת לפעילות ציבורית. רבים מהפוליטיקאים הוותיקים בישראל זוכרים תקופה שבה חברות במפלגה הייתה חלק משמעותי מהחיים האזרחיים. כיום הקשר הזה נחלש מאוד.

השאלה המרכזית אינה אפוא האם לבחור בפריימריז או במינוי ישיר של יושב-ראש המפלגה. השאלה היא כיצד נדמיין מחדש את המפלגה כמוסד דמוקרטי. כאן טמון לקח חשוב מן המחקר ההשוואתי: בניגוד לרושם שנוצר לעיתים בישראל, מרבית המפלגות בעולם אינן מסתמכות על מנגנון בחירה יחיד. מחקר מקיף שבחן מאות מפלגות בעשרות מדינות דמוקרטיות מצא כי הרוב המכריע שלהן משתמש בשילוב של מספר גופי בחירה ושלבי בחירה שונים במטרה לאזן בין השיטות השונות ולהבליט את יתרונותיהן.[12]

התובנה הזאת חשובה משום שהיא מלמדת שהדיון במנגנוני בחירה של מפלגות אינו צריך לזהות ב"דמוקרטיזציה של מפלגות" את חזות הכל. הרחבת ההשתתפות היא חשובה ומהווה יעד ראוי. היא חיונית ללגיטימיות השלטון, לאמון הציבור ולביזור הכוח הפוליטי. אך היא אינה הערך היחיד שיש להביא בחשבון. יש לשאול כיצד לעשות זאת באופן שימקסם עקרונות דמוקרטיים נוספים: תגובתיות, אחריותיות, תחרותיות, ייצוגיות ואיכות המועמדים והמועמדות.

על רקע מתח זה, בנייר מדיניות שעתיד לראות אור בקרוב, אנו מציעים מודל בחירה היברידי, שאותו אנו מכנים "מודל 2.5". המודל מבוסס על שלושה שלבים: בשלב הראשון הנהלת או ועידת המפלגה מגבשת מאגר רחב של מועמדים ומועמדות איכותיים העומדים בתנאי סף ומייצגים את זהותה של המפלגה; בשלב השני חברי וחברות המפלגה בוחרים מתוך המאגר את הרשימה באמצעות בחירה דמוקרטית-השתתפותית רחבה; ובשלב האחרון ניתנת ליושב-ראש המפלגה סמכות מוגבלת לבצע מספר מצומצם של תיקונים הן לטובת שימור הלכידות המפלגתית והן לטובת שימור ייצוג. מודל זה, המבוסס על לקחים רחבים מהפוליטיקה ההשוואתית, מאפשר איזון טוב יותר מהקיים בין העקרונות הדמוקרטיים השונים.

המודל מוצע כמודל וולונטרי. הגם שכמודל אידאלי יש היגיון רב בהאחדה של המנגנון בקרב המפלגות, הדבר אינו עולה בקנה אחד הן עם הפרקטיקות המקובלות בעולם; הן עם הדין הרואה במפלגה כתאגיד בעל סמכות להסדיר באופן עצמאי את כללי פעולתו; והן עם אופיין של המפלגות בישראל שלא יאפשר מהלך מעין זה וימנע את ישימותו. הגם שההצעה וולונטרית, אנו סבורים כי אימוצו של המודל יכול לחזק את המפלגות עצמן ואת יכולתן לייצג את ציבור הבוחרים שלהן.

השאלה כיצד ייבחרו המועמדים והמועמדות בתוך המפלגות אולי אינה השאלה הפוליטית הרועשת ביותר, אך היא אחת השאלות החשובות ביותר לעתיד הפוליטיקה הישראלית. אם מוסדות מעצבים התנהגות פוליטית, כפי שמקובל לחשוב במדע המדינה, הרי שמנגנוני הבחירה של המפלגות הם מן המוסדות המשפיעים ביותר על איכותה של הדמוקרטיה

[1] סעיף 5א לחוק-יסוד: הכנסת.

[2] יגאל מרזל המעמד החוקתי של מפלגות פוליטיות 120 (2004).

[3] Austin Ranney, Candidate Selection, in Democracy at the Polls 75 (David Butler, Howard R. Penniman, and Austin Ranney eds., 1981).

[4] Reuven Y. Hazan and Gideon Rahat, Democracy within Parties: Candidate Selection Methods and Their Political Consequences 3 (2010).

[5] שם.

[6]  Yael Shomer, Gert-Jan Put, and Einat Gedalya-Lavy, Intra-party Politics and Public Opinion: How Candidate Selection Processes Affect Citizens’ Satisfaction with Democracy, 38 Political Behavior 509 (2016).

[7] תמר הרמן ואח' מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2025 53 (2025).

[8]  המכון הישראלי לדמוקרטיה "מדד הקול הישראלי – יולי 2026" 5 (2026).

[9] Hazan and Rahat, לעיל ה"ש 4; Shomer, Put and Gedalya-Lavy , לעיל ה"ש 6; Richard E. Matland, Institutional Variables Affecting Female Representation in National Legislatures: The Case of Norway, 55 J. Pol. 737 (1993).

[10]  Jan-Werner Muller, what is populism (2016).

[11]  Thomas Poguntke and Paul Webb, The Presidentialization of Politics: A Comparative Study of Modern Democracies (2005); Gideon Rahat and Ofer Kenig, From Party Politics to Personalized Politics?: Party Change and Political Personalization in Democracies(2018).

[12]  Or Tuttnauer and Gideon Rahat, Servants of Two (or more) Masters: Accounting for the Complexity of Intraparty Candidate Selection Methods, 29 Party Politics 185 (2023).

פורסם ב"בחירות בתקופה של אי-יציבות דמוקרטית" של התנועה לאיכות השלטון.

לקריאת המקור המלא>>