מגמה מדאיגה

נתון נוסף שמספק המחקר הוא מועד השינוי. אם ניתן היה לצפות כי שינויים בחוקי היסוד ייערכו לאורך כהונת הכנסת, לאחר עבודת מטה בממשלה והתדיינות משמעותית בכנסת – הרי בפועל, מאז 2014 נעשו כמחצית מהשינויים בסמוך להקמת הממשלה, לפניה או אחריה. כך היה, למשל, עם שינוי חוק היסוד כדי לאפשר לדרעי לא להתייצב בפני ועדת הבחירות, בהכרעה אם היה בהרשעתו משום קלון.

לדברי ד"ר גיל, "האשמה לא נופלת על ממשלה כזו או אחרת. הנתונים מצביעים על פתולוגיה בעייתית, שמתבטאת בעיקר מאז 2014. משנה זו ואילך, חלה השתחררות מכל עכבה המחייבת משטר פוליטי תקין, והתגייסות של כל חלקי הקואליציה – בכל קואליציה מאז – לטובת הטיה של כללי המשחק, כך שישרתו את צורכי הממשלה הנכנסת".

בהשוואה בין ישראל לעשר מדינות שונות במערב, נמצא פער של יותר מפי שניים בשיעור שינויי חוקי היסוד בישראל לעומתן. בעוד ישראל ערכה 21.5 שינויים בממוצע בכל עשור, בגרמניה היה מספרם 8.6 בממוצע, בדרום אפריקה 6.8 ובאירלנד 4.5. בקנדה, בצרפת ובאיטליה בוצעו רק שני שינויים, בפורטוגל ובארה"ב היה שינוי אחד בלבד, וביוון ובספרד נעשו 0.9 ו-0.45 שינויים בממוצע בעשור.

מסקנת ד"ר גיל: "האפשרות והשימוש התכוף בכוח לשנות את חוקי היסוד מלמדים על הצורך בהעברת 'חוק יסוד: החקיקה', שיעצור את המגמה המדאיגה של קצב השינויים".

לקריאת הכתבה במקור >>