פסק הדין בעניין הליך מינויו של נציב שירות המדינה (להלן: הנציב) הוא מפסקי הדין הנועזים והבולטים (שני, אולי, רק להלכת דרעי-פנחסי[1]) שניתנו בבית המשפט העליון בשדה הביקורת על מינויים בכירים בממשלה ובשירות הציבורי (להלן: פסק הדין).[2] בדעת רוב, קבע בית המשפט כי הליך מינוי הנציב במתכונת של ועדת מינויים מייעצת כפי שאישרה הממשלה הוא בלתי חוקי, וכי עליה לקבוע הליך קבוע בעל מאפיינים של הליך תחרותי. הפסיקה היא בעלת השפעה ישירה ודרמטית על הליך המינוי הצפוי של נציב שירות המדינה הבא; היא מהווה פיתוח משמעותי של המשפט המנהלי העוסק בתהליך מינויי בכירים במינהל הציבורי; והיא ממשיכה להעמיק את ״מלחמת החפירות״[3] בין בית המשפט העליון לממשלה, שמאז 2023 סוחפת את מדינת ישראל לאחת התקופות הסוערות בתולדותיה.

בזהירות המתבקשת, דומני כי סביב שלושת צירים אלה – (א) ציר מינוי הנציב הבא, (ב) ציר הדוקטרינה המנהלית, ו-(ג) ציר העימות החוקתי – נסוב פסק הדין ודרכם ניתן להבין את עמדות הרוב והמיעוט בו. בשורות הבאות אתאר כיצד הם משתקפים מבעד לעמדות השופטים וכיצד כל צד שבמחלוקת בין שופטי הרוב ושופט המיעוט שִׁיקְלֵל אחרת את הסיכונים הטמונים בהם.

בעולם הכדורסל, המונח hero-ball (בתרגום חופשי: ״כדורסל של גיבורים״) מתאר סגנון משחק שבו שחקן אחד מנסה להציל את הקבוצה מהפסד בכוחות עצמו באמצעות משחק הרפתקני, במיוחד ברגעים המכריעים. שחקנים שנוטים ל-hero-ball הם לרוב כוכבים עטורי כישרון ותהילה, ומאופיינים באמונה מלאה ביכולתם להציל את המצב. השתלבות הצירים השונים שאתאר ברשימה זו תוביל אותי למסקנה כי במאמציו לרסן ממשלה שלשיטתו מסכנת את יסודות המינהל הציבורי (ובאופן רחב יותר, הדמוקרטיה) בישראל, בית המשפט העליון החליט ״לשחק hero-ball״. כפי שיודע כל אוהד כדורסל מושבע, אסטרטגיית hero-ball היא הימור. היא עשויה לקנות לך תהילת עולם, אך לאורך זמן הסטטיסטיקה מוכיחה כי זוהי אינה אסטרטגיה מנצחת.