מדינתנו גועשת ורועשת, ונראה כי השיח הפוליטי מעולם לא היה בוטה, נחרץ ומאשים יותר. זה כבר לא רק ימין או שמאל, רק ביבי או רק לא ביבי, נדמה כי אנו בעיצומן של מחלוקות חברתיות סוערות לגבי מוסדות וגופי השלטון המהווים את היסוד של חברתנו – בתי המשפט, כוחות הביטחון, המשטרה ועוד.

מה שמדאיג במיוחד הוא שכבר לא מדובר במחלוקת אידיאולוגית, או כזו המתבססת על דעות שונות ביחס למצב עובדתי זהה, אלא במאבק על האמת. מהי האמת? מי הבורר הסופי לגביה? ומה ניתן לעשות כאשר מישהו מנסה לשכתב אותה? שאלת מיליון הדולר היא – מדוע המחוקק הישראלי לא מעניק לנו כלים להתמודד עם מורכבות זו?

אין ספק, הטכנולוגיה יכולה להיות דבר נהדר, כזה אשר מעודד יצירתיות וביטוי אישי, אפילו כזה אשר מעלה לדיון שאלות קשות ברמה החברתית. אלא שאם תפתחו עכשיו את הפיד שלכם בטוויטר – תגלו שיצירתיות אכן יש בסרטונים ערוכים רבים, אבל אותה יצירתיות מושקעת בהכתמת האחר ולא בקידום דעה או אידאולוגיה.

דוגמה מן הימים האחרונים חווה השופט עודד מודריק. כך, ברשת חברתית פורסם סרטון המציג אותו מכנה את אהרון ברק "בריון". השופט מודריק הבהיר כי הסרטון מזויף וכי זו לא עמדתו. להיפך, יש לו הערכה גבוהה לאהרון ברק המהווה דמות מופת במשפט ואשר מדינת ישראל חייבת לו רבות.

בין המגיבים לפוסט של מודריק היה מפיץ הסרטון בעצמו והוא ביקש להתנצל על עגמת הנפש, הסביר כי לא הוא מי שהוסיף את הכתוביות המטעות, וכי לאחר שנחשף לכך שהסרטון הפך לוויראלי הוא ניסה לטהר את שמו של השופט מודריק, אך גילה כי "הוא מנסה לרוקן את הים בכפית". מפרסם הסרטון ראוי להערכה על נכונותו לקחת אחריות, ועדיין – ישנו סרטון, וישנה תעמולה, ומי ואיך בדיוק יעצרו אותה?

הטכנולוגיה מהווה מאיץ עוצמתי מאוד אשר מאפשר להעמיק קרעים ולהתסיס מחלוקות. ישנה זמינות חסרת תקדים לתוכנות עיצוב ועריכה אשר הופכות כל אחד ואחת מאתנו לעורך ויוצר תוכן בפוטנציה. בנוסף, כולנו הפכנו לבעלי קול שווה ברשתות חברתיות שהפכו לכיכר העיר החדשה. התוצאה – כל עם ישראל מרגיש כמו בית עיתונאים חם, מיוזע, דביק ולא מאוד ידידותי.

חשוב כי המחוקק הישראלי יפעל בכדי לאפשר תיקון מלא בין אדם לחברו – כלומר כזה המאפשר לאדם גם להתנצל, אבל גם לנסות ולהשיב את המצב לקדמותו או לפחות למנוע את המשך הפגיעה. במקרה הזה, את המשך הפגיעה בשמו הטוב של אדם שזייפו דברים שכביכול אמר.

המקרה של מודריק מוכיח שוב כי בשלה השעה לאסדר את עולם הרשתות החברתיות. לתחם את גבולות חופש הביטוי, לייצר מנגנונים להתמודדות עם הפצת זיופים, למסד את הזכות להישכח אשר תאפשר מחיקה מהירה של מידע אישי מפלטפורמות תוכן דיגיטליות ולהסדיר זכות הודעה והסרה מול הרשתות, כפי שהומלץ על ידי ועדת הנדל.

ברחבי העולם ישנה הפנמה כי קרסה התפיסה לפיה רשתות חברתיות הן רק "לוח מודעות" ואין מקום להגדיר אחריות שלהן ביחס לתכנים המתפרסמים בהן. רשתות חברתיות מפעילות כוח רגולטורי משמעותי במרחב המקוון, אך בניגוד לגורמי ממשל, אין להן אחריותיות דמוקרטית. פיקוח רגולטורי מצד המדינה הוא הכרחי על מנת לגשר על הפער הזה ולעודד מדיניות שמשקפת את ערכי הציבור והעדפותיו.